גוף ונפש ורפואת נפש בסין – תפיסות מול פרקטיקה

סוגיית הפרקטיקה של הטיפול בנפש מעניינת אותי במיוחד מאחר והיא עשויה לאשר או להפריך תפיסות רווחות בנוגע לתפקידה של הרפואה הסינית בסין. בעוד שהשאלות שמעלים חוקרים כמו Sivin ותלמידתו Qiu נוגעות בתפיסות קונספטואליות של הגוף והנפש כפי שמשתקפות מהכתבים הקלאסיים, סוגיית הפרקטיקה מתייחסת ליישום הרעיונות האלה בשטח.

לעיתים קרובות ניכר הפער בין תיאוריות הנכתבות בידי מלומדים הנשענות על רעיונות פילוסופיים או קוסמולוגיים לבין השימוש המעשי בהם. הרפואה היא דיסציפלינה ייחודית בכך שרגליה טבולות בשני העולמות, התיאורטי והפרקטי. בד”כ היא תוצר של פקטורים תרבותיים, פילוסופיים ומצד שני הייעוד שלה הוא לחלוטין מעשי. יתר על כן, מבחן הקבילות של הרפואות התיאורטית והמעשית שונה בכל אחת מהן. הרפואה התיאורטית קבילה ככל שהיא נצמדת באופן אמין יותר למקורות עליהם היא נשענת. המבחן של הרפואה המעשית לעומת זאת הוא – האם זה עובד או עד כמה המתודה שלה מתקשרת עם תפיסותיהם, אמונותיהם וערכיהם של המטופלים.

חלקה הגדול של עבודה זו דן בשאלות גוף – נפש בסין. חשתי צורך להתעמק בנושא הזה עוד לפני ההתעסקות בשאלה המרכזית, זו הנוגעת לפער בין תפיסות לפרקטיקה. הסיבה לכך היא המקום החשוב שהתפיסה המאחדת גוף נפש תופסת בפרספציה שלנו את הסינים ושלהם את עצמם. שאלת התפיסות מול פרקטיקה נותרת בשלב זה עדיין כבעיה עם פתרון חלקי בלבד.

תפריט