מקומו של העצמי בחיים בצל המוות

בעבודה זו היה ניסיון לדלות תובנות אשר עשויות לשמש אותי באינטראקציות עם מטופלים ובמיוחד עם אלה הסובלים ממחלות חשוכות מרפא. בני אדם מקיימים במהלך חייהם מערכת יחסים ארוכה, סבוכה ומורכבת עם עצמם כפי שמציין זאת אליהו רוזנהיים בספרו “אדם נפגש עם עצמו”. הם חותרים ללא לאות לעבר תחושה של אושר הנשענת על חוויה מתמשכת של שלמות, הגשמה עצמית ופה ושם איזו התעלות רוחנית. מערכת יחסים זו עומדת למבחן במיוחד במצבי דחק אז נדרש האדם לגייס רזרבות של משאבים נפשיים בתקווה שהם עומדים לרשותו.

המפגש עם המוות הוא מקרה בוחן מובהק לזמינותם של משאבים אלה ולנוכח הנטייה לניכור עצמי וגם ליכולת להמשיך ולנהל מערכת יחסים תקינה עם העצמי. מעבודה זו עולה כי ביחס לעצמי מה שנכון הוא איזון עדין בין השמירה והטיפוח של הזהות העצמית (ולפעמים מצב הדחק דוחף אנשים לגלות רבדים בעצמם שהיו חבויים) לבין ויתור על חלקים מהעצמיות והתרחבות אל מעגלים קונצנטריים חיצוניים יותר.

תפריט